ויג'נאנה יוגה בתל אביב בהדרכת רותי סמוליקוב

הרבה אנשים שמתרגלים יוגה פעם בשבוע אומרים: "הגוף שלי צריך את זה". מהו הדבר הזה ש"הגוף צריך" – קצת תנועה? קצת מתיחות? מאמץ גופני מבוקר? רבים מתרגלים יוגה פעם בשבוע ואז ממשיכים לשבת שעות כפופים ומאובנים מול מחשב, לאכול יותר מדי, לרבוץ מול הטלוויזיה, לעשן, לשתות והעיקר – לא עוצרים לרגע כדי להתבונן.

בשביל מאמץ גופני לא צריך יוגה. היוגה מספקת הרבה יותר מזה. ביוגה הגוף והתודעה נהנים לעבוד במשותף: כשהתודעה מרוכזת הגוף פועל טוב יותר והתחושות מועצמות; וכשלגוף טוב, לתודעה קל יותר לנוח.

פטנג'לי, מי שכתב לפני אלפי שנים את "היוגה סוטרה", שהיה לאחד מהטקסטים היסודיים של היוגה, פותח את סוטרה 15.2 כך: "לבעלי כושר הבחנה הכול רק סבל…" (בתרגום אורית סן גופטה). ואכן, החוויה הנפוצה בקרב מי שרק התחיל לתרגל מדיטציה והתבוננות עצמית, היא סבל. לרוב צריך להתמודד עם רגשות שליליים רבים ועם השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. צריך אומץ כדי להמשיך להתבונן, לבלוע מעט רוק, לקחת עוד נשימה, עד שהמבט מתרחב, עד שמתגלות נקודות נוספות וחושפות יותר ויותר חלקים מהתמונה המלאה. זה מה שהיוגה יוצרת: מרחב תודעתי ומרחב גופני שבאים דווקא מתרגול של צמצום, שמאפשר ראיה מלאה יותר של הדברים.

עם הניסיון בתרגול יוגה, אני מגלה שהכלי החשוב ביותר שקיבלתי הוא התבוננות. חיי לא השתנו מהקצה אל הקצה, אבל למדתי "לפקוח את עיני" גם כשהן עצומות. כנראה שחיינו לא ישתנו באופן דרסטי בעקבות תשומת לב למגע של כף הרגל עם האדמה, אבל משהו עדין יותר נפתח: היכולת להתבונן, להיות קשובים ונוכחים יותר גם בחיים הקדחתניים של העיר. האפשרות הפשוטה לשים לב – ולהרגיש – את הפרטים הקטנים בתוך המארג הזה שנקרא חיים.