ויג'נאנה יוגה בתל אביב בהדרכת רותי סמוליקוב

בשבת הראשונה של החודש התכנסנו בקיבוץ פלמחים לאימון משותף, שהנחתי יחד עם יעל אלחנן המקסימה.

האימון היה מיוחד ועמוק. נראה שכשמייחדים זמן ומיקום לאימון, נוצרת האווירה המתאימה שמאפשרת לנו להיכנס פנימה ומשם להתרחב החוצה.

תמונות מהסדנה באדיבות יעל אלחנן: 

באמצע הקיץ האחרון, כשחיפשתי טקסט כדי לסיים איתו סדנה קצרה שהעברתי, התגלגל לידי "אושר", ספר סיפורים קצרים של עוזי וייל. לקראת סופו מצאתי את הקטע שנושא את שם הספר. הטקסט הזה הפתיע אותי בכנותו ובפשטותו, כשנגע בדיוק בנקודה החמקמקה שחיפשתי.

אנחנו פותחים את שיעור היוגה בישיבה שקטה בעיניים עצומות, שמים לב ליציבה ולנשימה. מרפים את משקל הגוף, ועדיין מחפשים את הזקיפות. יש דימוי שאני מאוד אוהבת כדי לתאר את המצב הזה: בין הימין והשמאל, בין החלק הקדמי והחלק האחורי, מתוך האדמה ואל השמים, צומח הציר המרכזי של הגוף, דק כמו חוט, אנרגטי, עשוי אור. כשמרגישים את הציר הזה, הגוף יכול להרפות סביבו כמו חרוז שמושחל על חוט.

את תיאור התחושה האינטימית הזאת מצאתי אצל וייל:

"משמעות חיינו האמיתית יכולה להיגלות לעינינו רק כאשר אנחנו עוצמים עיניים (…) לרגע או לתמיד. היא אינה תלויה במה שאנו חושבים על חיינו. היא אינה תלויה בנו. היא חוט דק ועתיק. החוט הזה מוביל אותנו ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, למה שאנחנו באמת. החוט הזה הוא הקשר היחידי שיש לנו לאמת.
מצאתי, במהלך חיי, שהחוט הזה מאיר באור חשוך. ועוד מצאתי, שכשאני מקבל את קיומו ונשמע לו, החוט הזה מאיר. ואז אני חי. וכשאני מתעלם ממנו – כשאני מעדיף לחשוב שהוא לא קיים כדי שאוכל לעשות מעשים שמשמעות חיי לא היתה מניחה לי לעשות – אז אני מת.
לא מדובר במטפורה. אני לא מנסה להמשיל משלים. אני מנסה לדווח על ניסיון שקשה מאוד לתת לו מילים. מדובר במשהו חי. בקשר היחידי שיש לנו עם הנצח החשוך שהוליד אותנו. והקשר הזה, אפשר לקבל אותו או לדחות אותו. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו. אפשר קצת ככה וקצת ככה. כך מצאתי.
אם יש בנמצא מוסר אבסולוטי, הוא מסתובב סביב הצורך לתת לחוט הזהב החשוך, הנצחי הזה, לזהור."

אצל הרבה מתאמנים שמתרגלים כראוי בהתמדה ולאורך זמן (כדברי פטנג'לי), מתעורר בשלב מסוים – מתוך החיפוש של מקומנו בקיום – משהו שלא קשור להגיון. אנחנו מתחילים לתהות אחר "מקומו של העולם" – משם הכל בא ולשם הכל הולך; דבר מה שאי אפשר למדוד אותו או לכמת אותו והוא יכול להימצא בכל מקום ובכל עת. מי שירצה יוכל לקרוא לזה אמונה (אולי לא לחינם בעברית המילים 'אימון' ו'אמונה' מקורן באותו שורש). אחרים יוכלו למצוא כאן את תחושת האמצע, את חוט האור.

אפשר להרגיש את האמצע בישיבה בעמידה, בגוף, בלב, במחשבה, בתודעה וגם בין אנשים. האמצע הוא מקום טוב להיות בו.

יום שבת (2/7), 14:00-10:00 בסטודיו יוגיני, רוטשילד 4 תל-אביב.

נפתח את הסדנה במדיטציה ובתרגילי נשימה (פראניאמה). לאחר מכן נמשיך
לתנוחות יוגה בזרימה, מתוך הקשבה לקצב האישי. התרגול יתמקד בתנוחות
כפיפה לאחור, או ליתר דיוק: התארכות הגוף הקדמי.
אורכה של הסדנה יאפשר לנו לתרגל באופן מעמיק יותר. נחפש את התארכות
הגוף הקדמי בניסיון לשמור על קשר עם האדמה, חיבור לאמצע וגב שקט.

הסדנה מתאימה למתרגלים מתחילים ומנוסים כאחד.

אשמח לראותכם 

עלות: 100 שקלים - הרשמה מראש 
אצל יעל: 054-7837529

התבוננות בטבע, מגלה לנו שהחיים זורמים מאליהם. אחרי חורבן, יכולה להתרחש תקומה, התחדשות. עלה אחד נושר ואחר צומח מחדש. יש מחזוריות. הכל משתנה כל הזמן בכדי לשמור על האיזון הדק שמקיים את הכל.

לכבוד ראש השנה לאילנות, אכלתי תמר ונזכרתי בציטוט היפה הזה מתוך "ספר המתים  והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה:

"אם תסקרו את העץ מקרוב, תוכלו לראות שלמעשה אין לו קיום עצמאי. כשאתם מתבוננים בו תוכלו לגלות שהוא נמוג לתוך רשת עדינה ביותר של יחסי גומלין, הנפרסת על פני היקום כולו. הגשם היורד על העלים, הרוח המטלטלת אותו, הקרקע המזינה ומקיימת אותו, העונות והאקלים, אור הירח, הכוכבים והשמש – כולם חלק מקיומו של העץ. ככל שתחשבו יותר על העץ, כן תגלו שכל דבר ביקום מסייע להפוך את העץ למה שהוא, שאין הוא יכול להתנתק מכל השאר אף לא לרגע ושבכל רגע טבעו משתנה במקצת." (פרק שלוש – "התבוננות ושינוי")