קיימת דעה קדומה לגבי מי שעוסק ביוגה שמתארת את היוגים לבושים בלבן, שקטים ונינוחים, שלווים ומחייכים מבפנים, מובדלים מהעולם, תודעתם ריקה ודוממת. בסתר לבי אני שואפת לנפץ את המיתוס הזה, אולי משום שאני מאמינה באפשרות לתרגל יוגה גם "בעולם הזה".

יוגה בבית

"יוגה סוטרה" שכתב פטנג'לי לפני כאלפיים שנה הוא טקסט היסוד של היוגה – גם מהבחינה הפילוסופית-רוחנית וגם מבחינת האימון, הלכה למעשה. הסוטרות (מעין פסוקים קצרים) שהוא מורכב מהן הינן תמציתיות – ולקורא התמים, הן עשויות אולי אף להיראות פשטניות – כאילו נועדו לשינון בעל פה. אבל דווקא התמציתיות הזו מגלמת בתוכה הרבה מאוד. מדהים שטקסט עתיק זה עדיין רלוונטי לגבינו היום: הוא נותן כלים ממשיים והנחיות פיזיות לגבי האימון ויחד עם זאת מכוון להתבוננות ולמידה של עולם הנפש הפנימי.

בסוטרה השנייה של "יוגה סוטרה" כותב פטנג'לי: "יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה" (בתרגום של מורתי, אורית סן גופטה). מה הן "תנודות התודעה" ומדוע יש צורך להגביל אותן? הפירוש הרווח הוא שתנודות התודעה הן הרצף המנטלי-רגשי שמתחולל בתוכנו, או ביתר פשטות: זרימת המחשבות בתוך הכרתנו. ככל שזרימה זו גועשת יותר, סוערת יותר ומוגברת, כך התודעה פחות ממוקדת ויותר מוסחת.

במידה מסוימת ניתן לומר שתנודות הן מצב טבעי שקיים בתודעה. אז למה להגביל אותן? פשוט כדי שאפשר יהיה להתבונן על הדברים בבהירות. ככל שהתנודות פוחתות ניתן לעקוב אחריהן, לברור אותן. כמו אגם: כאשר המים סוערים כל הרפש עולה על פניהם, וכאשר המים שקטים הוא שוקע לקרקעית ודברים אחרים צפים.

ובכן, למה יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה ולא עצירה שלהן? ויאסה, אחד הפרשנים הקדומים של פטנג'לי, מסביר שמשום שהמילה "כל" לא מופיעה לפני המילה "תנודות", ניתן להסיק שחוכמה שיש בה גרעין מחשבתי היא חלק מהיוגה. אוקיי, איך זה קשור אלינו? לדעתי, החידוש הגדול הוא ההכרה בכך שתהליך מחשבתי יכול להיחשב כחלק מתרגול יוגה. מי שמגלה מחשבות בזמן המדיטציה שלו יכול להירגע: הוא עדיין מתרגל יוגה בשלמות. בעצם זו הסיבה שהמילה "הגבלה" נכונה יותר מהמילה "עצירה".

העולם סביבנו נמצא בתנועה מתמדת. גם התבוננות ברמה המיקרוסקופית, מראה שהחלקיקים מהם עשוי החומר נמצאים בתנועה מתמדת. אופן התנועה והחיבור הוא המאפיין את החומר. התרכובת הקיימות בעולמנו משתנות. או כמו שאמרה לי פעם חברה טובה וחכמה: "הדבר היחיד הקבוע בעולם הוא השינוי".

כך גם התודעה, משתנה כל הזמן. כשאנחנו מצליחים (על ידי אימון כמובן) להגביל את התנודות שלה, אנחנו זוכים לעקוב אחרי השינוי הזה, להיות ערניים אליו, מודעים אליו ואולי אפילו לכוון אותו למקומות נכונים יותר לחיינו.

מודעות פרסומת

לפני כשנה ביקרתי את אחותי בארצות הברית. היא כבר התוודעה לעולם היוגה והחלה להתאמן באופן קבוע. בין השאר, כמו כל מתרגלת אמריקאית מסורה, היא כבר החלה לבנות אוסף של סרטי יוגה בדי-וי-די. ראיתי הפקות מרשימות יותר בחיי, אך עדיין, ברוב התקליטורים אפשר לראות אנשים יפים מתרגלים יוגה בלוקיישנים מרהיבים, לבושים (פחות או יותר) במיטב בגדי האימון, מלווים במוזיקת חלילים כזאת או אחרת – וזה דווקא די נחמד. רק ריח קטורת חסר שם, בכדי להשלים את התמונה. ואולי חסר שם גם עומק.

נזכרתי בספרייה העשירה של אחותי כאשר צפיתי בסרט הדוקומנטרי "Enlighten Up" של הבימאית קייט צ'רצ'יל בפסטיבל הרוחני שהתקיים לא מזמן בסינמטק תל אביב. ניק רוזן, בחור ניו יורקי מעודכן, הסכים להיות שפן הניסיונות של צ'רצ'יל: היא ליוותה אותו בצעדיו הראשונים בעולם היוגה האמריקאי, במטרה לבדוק האם וכיצד היוגה יוצרת שינוי בחיים. נשמע מעט יומרני, אך נראה שהניסוי הצליח.

הסרט מתחיל בראיונות קצרים עם כמה מסלבריטאי היוגה שראיתי באוסף הדי-וי-די . צ'רצ'יל ערכה את התשובות כך שכולם עונים על אותה שאלה בכל פעם – מה שחושף פעמים רבות את מכונת יחסי הציבור שעומדת מאחורי כל אחד מהם, ולעתים אפילו בורות. הראיונות מסתיימים בנתונים: כמה ספרים וקלטות הוציא כל אחד מהם. הנקודה ברורה: מדובר בתעשייה שהמוצר שלה הוא "רוחניות". רשמתי לפני להמליץ על הסרט לאחותי.

בהמשך הסרט ניק מתנסה בכמה וכמה שיטות פופולאריות של האטה יוגה (אשטנגה, איינגר, קונדליני, ביקראם ועוד שיטות בנות כלאיים אחרות שנוצרו במערב) ונפגש עם מורים שונים ברחבי ארה"ב. לקראת סוף המסע הוא וצ'רצ'יל מגיעים להודו ואפילו פוגשים את פטאבי ג'וייס ז"ל, שהמציא את האשטנגה יוגה, ואת ב.ק.ס. איינגר, ממציא שיטת איינגר, או כמו שהמורה שלי קוראת לו: מר איינגר. מדובר בשני המורים המפורסמים ביותר שאחראיים על הפצת היוגה במערב. לבסוף ניק גם נחשף לבהאקטי יוגה – יוגה של התמסרות.

במהלך הסרט נשאלות שוב ושוב השאלות מהי יוגה ולמה אתה מתרגל יוגה, ולכל אחד יש תשובה משלו. אף תשובה לא נשלפת מהשרוול. כי מה שצ'רצ'יל מצליחה להוכיח זה שיוגה צריך פשוט לחוות. הדבר הכי חשוב ביוגה הוא האימון, החוויה, התהליך הגופני והנפשי. רק אחר כך אפשר להתחיל לדבר.

הרבה אנשים שמתרגלים יוגה פעם בשבוע אומרים: "הגוף שלי צריך את זה". מהו הדבר הזה ש"הגוף צריך" – קצת תנועה? קצת מתיחות? מאמץ גופני מבוקר? רבים מתרגלים יוגה פעם בשבוע ואז ממשיכים לשבת שעות כפופים ומאובנים מול מחשב, לאכול יותר מדי, לרבוץ מול הטלוויזיה, לעשן, לשתות והעיקר – לא עוצרים לרגע כדי להתבונן.

יוגה בתל אביב וערים אחרות

בשביל מאמץ גופני לא צריך יוגה. היוגה מספקת הרבה יותר מזה. ביוגה הגוף והתודעה נהנים לעבוד במשותף: כשהתודעה מרוכזת הגוף פועל טוב יותר והתחושות מועצמות; וכשלגוף טוב, לתודעה קל יותר לנוח.

פטנג'לי, מי שכתב לפני אלפי שנים את "היוגה סוטרה", שהיה לאחד מהטקסטים היסודיים של היוגה, פותח את סוטרה 15.2 כך: "לבעלי כושר הבחנה הכול רק סבל…" (בתרגום אורית סן גופטה). ואכן, החוויה הנפוצה בקרב מי שרק התחיל לתרגל מדיטציה והתבוננות עצמית, היא סבל. לרוב צריך להתמודד עם רגשות שליליים רבים ועם השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. צריך אומץ כדי להמשיך להתבונן, לבלוע מעט רוק, לקחת עוד נשימה, עד שהמבט מתרחב, עד שמתגלות נקודות נוספות וחושפות יותר ויותר חלקים מהתמונה המלאה. זה מה שהיוגה יוצרת: מרחב תודעתי ומרחב גופני שבאים דווקא מתרגול של צמצום, שמאפשר ראיה מלאה יותר של הדברים.

עם הניסיון בתרגול יוגה, אני מגלה שהכלי החשוב ביותר שקיבלתי הוא התבוננות. חיי לא השתנו מהקצה אל הקצה, אבל למדתי "לפקוח את עיני" גם כשהן עצומות. כנראה שחיינו לא ישתנו באופן דרסטי בעקבות תשומת לב למגע של כף הרגל עם האדמה, אבל משהו עדין יותר נפתח: היכולת להתבונן, להיות קשובים ונוכחים יותר גם בחיים הקדחתניים של העיר. האפשרות הפשוטה לשים לב – ולהרגיש – את הפרטים הקטנים בתוך המארג הזה שנקרא חיים.