ויג'נאנה יוגה בתל אביב בהדרכת רותי סמוליקוב

באמצע הקיץ האחרון, כשחיפשתי טקסט כדי לסיים איתו סדנה קצרה שהעברתי, התגלגל לידי "אושר", ספר סיפורים קצרים של עוזי וייל. לקראת סופו מצאתי את הקטע שנושא את שם הספר. הטקסט הזה הפתיע אותי בכנותו ובפשטותו, כשנגע בדיוק בנקודה החמקמקה שחיפשתי.

אנחנו פותחים את שיעור היוגה בישיבה שקטה בעיניים עצומות, שמים לב ליציבה ולנשימה. מרפים את משקל הגוף, ועדיין מחפשים את הזקיפות. יש דימוי שאני מאוד אוהבת כדי לתאר את המצב הזה: בין הימין והשמאל, בין החלק הקדמי והחלק האחורי, מתוך האדמה ואל השמים, צומח הציר המרכזי של הגוף, דק כמו חוט, אנרגטי, עשוי אור. כשמרגישים את הציר הזה, הגוף יכול להרפות סביבו כמו חרוז שמושחל על חוט.

את תיאור התחושה האינטימית הזאת מצאתי אצל וייל:

"משמעות חיינו האמיתית יכולה להיגלות לעינינו רק כאשר אנחנו עוצמים עיניים (…) לרגע או לתמיד. היא אינה תלויה במה שאנו חושבים על חיינו. היא אינה תלויה בנו. היא חוט דק ועתיק. החוט הזה מוביל אותנו ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, למה שאנחנו באמת. החוט הזה הוא הקשר היחידי שיש לנו לאמת.
מצאתי, במהלך חיי, שהחוט הזה מאיר באור חשוך. ועוד מצאתי, שכשאני מקבל את קיומו ונשמע לו, החוט הזה מאיר. ואז אני חי. וכשאני מתעלם ממנו – כשאני מעדיף לחשוב שהוא לא קיים כדי שאוכל לעשות מעשים שמשמעות חיי לא היתה מניחה לי לעשות – אז אני מת.
לא מדובר במטפורה. אני לא מנסה להמשיל משלים. אני מנסה לדווח על ניסיון שקשה מאוד לתת לו מילים. מדובר במשהו חי. בקשר היחידי שיש לנו עם הנצח החשוך שהוליד אותנו. והקשר הזה, אפשר לקבל אותו או לדחות אותו. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו. אפשר קצת ככה וקצת ככה. כך מצאתי.
אם יש בנמצא מוסר אבסולוטי, הוא מסתובב סביב הצורך לתת לחוט הזהב החשוך, הנצחי הזה, לזהור."

אצל הרבה מתאמנים שמתרגלים כראוי בהתמדה ולאורך זמן (כדברי פטנג'לי), מתעורר בשלב מסוים – מתוך החיפוש של מקומנו בקיום – משהו שלא קשור להגיון. אנחנו מתחילים לתהות אחר "מקומו של העולם" – משם הכל בא ולשם הכל הולך; דבר מה שאי אפשר למדוד אותו או לכמת אותו והוא יכול להימצא בכל מקום ובכל עת. מי שירצה יוכל לקרוא לזה אמונה (אולי לא לחינם בעברית המילים 'אימון' ו'אמונה' מקורן באותו שורש). אחרים יוכלו למצוא כאן את תחושת האמצע, את חוט האור.

אפשר להרגיש את האמצע בישיבה בעמידה, בגוף, בלב, במחשבה, בתודעה וגם בין אנשים. האמצע הוא מקום טוב להיות בו.