אנחנו פותחים את שיעור היוגה בישיבה שקטה בעיניים עצומות, שמים לב ליציבה ולנשימה. מרפים את משקל הגוף, ועדיין מחפשים את הזקיפות. יש דימוי שאני מאוד אוהבת כדי לתאר את המצב הזה: בין הימין והשמאל, בין החלק הקדמי והחלק האחורי, מתוך האדמה ואל השמים, צומח הציר המרכזי של הגוף, דק כמו חוט, אנרגטי, עשוי אור. כשמרגישים את הציר הזה, הגוף יכול להרפות סביבו כמו חרוז שמושחל על חוט.

את תיאור התחושה האינטימית הזאת מצאתי אצל וייל:

"משמעות חיינו האמיתית יכולה להיגלות לעינינו רק כאשר אנחנו עוצמים עיניים (…) לרגע או לתמיד. היא אינה תלויה במה שאנו חושבים על חיינו. היא אינה תלויה בנו. היא חוט דק ועתיק. החוט הזה מוביל אותנו ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, למה שאנחנו באמת. החוט הזה הוא הקשר היחידי שיש לנו לאמת.
מצאתי, במהלך חיי, שהחוט הזה מאיר באור חשוך. ועוד מצאתי, שכשאני מקבל את קיומו ונשמע לו, החוט הזה מאיר. ואז אני חי. וכשאני מתעלם ממנו – כשאני מעדיף לחשוב שהוא לא קיים כדי שאוכל לעשות מעשים שמשמעות חיי לא היתה מניחה לי לעשות – אז אני מת.
לא מדובר במטפורה. אני לא מנסה להמשיל משלים. אני מנסה לדווח על ניסיון שקשה מאוד לתת לו מילים. מדובר במשהו חי. בקשר היחידי שיש לנו עם הנצח החשוך שהוליד אותנו. והקשר הזה, אפשר לקבל אותו או לדחות אותו. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו. אפשר קצת ככה וקצת ככה. כך מצאתי.
אם יש בנמצא מוסר אבסולוטי, הוא מסתובב סביב הצורך לתת לחוט הזהב החשוך, הנצחי הזה, לזהור."

אצל הרבה מתאמנים שמתרגלים כראוי בהתמדה ולאורך זמן (כדברי פטנג'לי), מתעורר בשלב מסוים – מתוך החיפוש של מקומנו בקיום – משהו שלא קשור להגיון. אנחנו מתחילים לתהות אחר "מקומו של העולם" – משם הכל בא ולשם הכל הולך; דבר מה שאי אפשר למדוד אותו או לכמת אותו והוא יכול להימצא בכל מקום ובכל עת. מי שירצה יוכל לקרוא לזה אמונה (אולי לא לחינם בעברית המילים 'אימון' ו'אמונה' מקורן באותו שורש). אחרים יוכלו למצוא כאן את תחושת האמצע, את חוט האור.

אפשר להרגיש את האמצע בישיבה בעמידה, בגוף, בלב, במחשבה, בתודעה וגם בין אנשים. האמצע הוא מקום טוב להיות בו.

לפרטים נוספים והרשמה

ניתן ליצור עימי קשר בטלפון 054-7489906

או עם סטודיו נעים בטלפון 03-5188998

דצמבר נעים!

לכבוד ראש השנה לאילנות, אכלתי תמר ונזכרתי בציטוט היפה הזה מתוך "ספר המתים  והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה:

"אם תסקרו את העץ מקרוב, תוכלו לראות שלמעשה אין לו קיום עצמאי. כשאתם מתבוננים בו תוכלו לגלות שהוא נמוג לתוך רשת עדינה ביותר של יחסי גומלין, הנפרסת על פני היקום כולו. הגשם היורד על העלים, הרוח המטלטלת אותו, הקרקע המזינה ומקיימת אותו, העונות והאקלים, אור הירח, הכוכבים והשמש – כולם חלק מקיומו של העץ. ככל שתחשבו יותר על העץ, כן תגלו שכל דבר ביקום מסייע להפוך את העץ למה שהוא, שאין הוא יכול להתנתק מכל השאר אף לא לרגע ושבכל רגע טבעו משתנה במקצת." (פרק שלוש – "התבוננות ושינוי")

"יוגה סוטרה" שכתב פטנג'לי לפני כאלפיים שנה הוא טקסט היסוד של היוגה – גם מהבחינה הפילוסופית-רוחנית וגם מבחינת האימון, הלכה למעשה. הסוטרות (מעין פסוקים קצרים) שהוא מורכב מהן הינן תמציתיות – ולקורא התמים, הן עשויות אולי אף להיראות פשטניות – כאילו נועדו לשינון בעל פה. אבל דווקא התמציתיות הזו מגלמת בתוכה הרבה מאוד. מדהים שטקסט עתיק זה עדיין רלוונטי לגבינו היום: הוא נותן כלים ממשיים והנחיות פיזיות לגבי האימון ויחד עם זאת מכוון להתבוננות ולמידה של עולם הנפש הפנימי.

בסוטרה השנייה של "יוגה סוטרה" כותב פטנג'לי: "יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה" (בתרגום של מורתי, אורית סן גופטה). מה הן "תנודות התודעה" ומדוע יש צורך להגביל אותן? הפירוש הרווח הוא שתנודות התודעה הן הרצף המנטלי-רגשי שמתחולל בתוכנו, או ביתר פשטות: זרימת המחשבות בתוך הכרתנו. ככל שזרימה זו גועשת יותר, סוערת יותר ומוגברת, כך התודעה פחות ממוקדת ויותר מוסחת.

במידה מסוימת ניתן לומר שתנודות הן מצב טבעי שקיים בתודעה. אז למה להגביל אותן? פשוט כדי שאפשר יהיה להתבונן על הדברים בבהירות. ככל שהתנודות פוחתות ניתן לעקוב אחריהן, לברור אותן. כמו אגם: כאשר המים סוערים כל הרפש עולה על פניהם, וכאשר המים שקטים הוא שוקע לקרקעית ודברים אחרים צפים.

ובכן, למה יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה ולא עצירה שלהן? ויאסה, אחד הפרשנים הקדומים של פטנג'לי, מסביר שמשום שהמילה "כל" לא מופיעה לפני המילה "תנודות", ניתן להסיק שחוכמה שיש בה גרעין מחשבתי היא חלק מהיוגה. אוקיי, איך זה קשור אלינו? לדעתי, החידוש הגדול הוא ההכרה בכך שתהליך מחשבתי יכול להיחשב כחלק מתרגול יוגה. מי שמגלה מחשבות בזמן המדיטציה שלו יכול להירגע: הוא עדיין מתרגל יוגה בשלמות. בעצם זו הסיבה שהמילה "הגבלה" נכונה יותר מהמילה "עצירה".

העולם סביבנו נמצא בתנועה מתמדת. גם התבוננות ברמה המיקרוסקופית, מראה שהחלקיקים מהם עשוי החומר נמצאים בתנועה מתמדת. אופן התנועה והחיבור הוא המאפיין את החומר. התרכובת הקיימות בעולמנו משתנות. או כמו שאמרה לי פעם חברה טובה וחכמה: "הדבר היחיד הקבוע בעולם הוא השינוי".

כך גם התודעה, משתנה כל הזמן. כשאנחנו מצליחים (על ידי אימון כמובן) להגביל את התנודות שלה, אנחנו זוכים לעקוב אחרי השינוי הזה, להיות ערניים אליו, מודעים אליו ואולי אפילו לכוון אותו למקומות נכונים יותר לחיינו.

נזכרתי בספרייה העשירה של אחותי כאשר צפיתי בסרט הדוקומנטרי "Enlighten Up" של הבימאית קייט צ'רצ'יל בפסטיבל הרוחני שהתקיים לא מזמן בסינמטק תל אביב. ניק רוזן, בחור ניו יורקי מעודכן, הסכים להיות שפן הניסיונות של צ'רצ'יל: היא ליוותה אותו בצעדיו הראשונים בעולם היוגה האמריקאי, במטרה לבדוק האם וכיצד היוגה יוצרת שינוי בחיים. נשמע מעט יומרני, אך נראה שהניסוי הצליח.

הסרט מתחיל בראיונות קצרים עם כמה מסלבריטאי היוגה שראיתי באוסף הדי-וי-די . צ'רצ'יל ערכה את התשובות כך שכולם עונים על אותה שאלה בכל פעם – מה שחושף פעמים רבות את מכונת יחסי הציבור שעומדת מאחורי כל אחד מהם, ולעתים אפילו בורות. הראיונות מסתיימים בנתונים: כמה ספרים וקלטות הוציא כל אחד מהם. הנקודה ברורה: מדובר בתעשייה שהמוצר שלה הוא "רוחניות". רשמתי לפני להמליץ על הסרט לאחותי.

בהמשך הסרט ניק מתנסה בכמה וכמה שיטות פופולאריות של האטה יוגה (אשטנגה, איינגר, קונדליני, ביקראם ועוד שיטות בנות כלאיים אחרות שנוצרו במערב) ונפגש עם מורים שונים ברחבי ארה"ב. לקראת סוף המסע הוא וצ'רצ'יל מגיעים להודו ואפילו פוגשים את פטאבי ג'וייס ז"ל, שהמציא את האשטנגה יוגה, ואת ב.ק.ס. איינגר, ממציא שיטת איינגר, או כמו שהמורה שלי קוראת לו: מר איינגר. מדובר בשני המורים המפורסמים ביותר שאחראיים על הפצת היוגה במערב. לבסוף ניק גם נחשף לבהאקטי יוגה – יוגה של התמסרות.

במהלך הסרט נשאלות שוב ושוב השאלות מהי יוגה ולמה אתה מתרגל יוגה, ולכל אחד יש תשובה משלו. אף תשובה לא נשלפת מהשרוול. כי מה שצ'רצ'יל מצליחה להוכיח זה שיוגה צריך פשוט לחוות. הדבר הכי חשוב ביוגה הוא האימון, החוויה, התהליך הגופני והנפשי. רק אחר כך אפשר להתחיל לדבר.

בשביל מאמץ גופני לא צריך יוגה. היוגה מספקת הרבה יותר מזה. ביוגה הגוף והתודעה נהנים לעבוד במשותף: כשהתודעה מרוכזת הגוף פועל טוב יותר והתחושות מועצמות; וכשלגוף טוב, לתודעה קל יותר לנוח.

פטנג'לי, מי שכתב לפני אלפי שנים את "היוגה סוטרה", שהיה לאחד מהטקסטים היסודיים של היוגה, פותח את סוטרה 15.2 כך: "לבעלי כושר הבחנה הכול רק סבל…" (בתרגום אורית סן גופטה). ואכן, החוויה הנפוצה בקרב מי שרק התחיל לתרגל מדיטציה והתבוננות עצמית, היא סבל. לרוב צריך להתמודד עם רגשות שליליים רבים ועם השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. צריך אומץ כדי להמשיך להתבונן, לבלוע מעט רוק, לקחת עוד נשימה, עד שהמבט מתרחב, עד שמתגלות נקודות נוספות וחושפות יותר ויותר חלקים מהתמונה המלאה. זה מה שהיוגה יוצרת: מרחב תודעתי ומרחב גופני שבאים דווקא מתרגול של צמצום, שמאפשר ראיה מלאה יותר של הדברים.

עם הניסיון בתרגול יוגה, אני מגלה שהכלי החשוב ביותר שקיבלתי הוא התבוננות. חיי לא השתנו מהקצה אל הקצה, אבל למדתי "לפקוח את עיני" גם כשהן עצומות. כנראה שחיינו לא ישתנו באופן דרסטי בעקבות תשומת לב למגע של כף הרגל עם האדמה, אבל משהו עדין יותר נפתח: היכולת להתבונן, להיות קשובים ונוכחים יותר גם בחיים הקדחתניים של העיר. האפשרות הפשוטה לשים לב – ולהרגיש – את הפרטים הקטנים בתוך המארג הזה שנקרא חיים.

לרוב אנחנו מתעלמים מהאוויר: מהמגע שלו, מהתנועה בתוכו ומנוכחותו. כאילו האוויר הוא ריק. אך בעצם אנחנו נעים בתוכו ונושמים אותו כל רגע ורגע, מבלי להרגיש בו.

ביוגה משתמשים פעמים רבות בדימויים. התודעה ביוגה היא כלי חשוב לא פחות מהגוף ולכן השימוש בדימויים מעודד את הבנת התנועה והנשימה.

אני אוהבת להשתמש במים כדימוי לאוויר, אם בתחושת המגע החיצונית ובזמן התנועה ואם בזמן הנשימה ובתחושה הפנימית. להפוך בתודעה את האוויר למשהו סמיך יותר, כבד יותר, מוחשי יותר ויחד עם זאת צלול, טהור ומחייה.

בשיטת ויג'נאנה אנו מבצעים את התנוחות (אסאנות) לצד תרגילי נשימה (פרניאמה) ומדיטציה, ומשתמשים בכלים הללו כדי לפתח תשומת לב אל הגוף, אל התחושות שלנו, אל ההוויה. למילה ויג'נאנה יש בסנסקריט משמעויות רבות: זוהי הפעולה של הבחנה או מיון, הבנה והכרה, וגם אינטליגנציה, ידיעה, יכולת, אמנות ומדע (לפי מילון אנגלית-סנסקריט של מוניר ויליאמס). ויג'נאנה היא הידיעה וההבנה שמעבר לשכל. בשבילי זו הבנת המהות, הבנה שרק לב מסוגל לה. כמו שאפשר לומר דברים שונים שנתפסים בשכל על המילה "אהבה", עד שלא חווים אותה בעומק הלב והנפש, לא יודעים מהי.

לכן, יוגה היא יוגה, כל עוד מי שלומד ומלמד אותה מוכן להתחייב לחוויה הפנימית והעמוקה שהיא מאפשרת.